*המידע שבמאמר הוא מידע כללי ואין לראות בו המלצה כלשהי לטיפול כלשהו ובכל מקרה יש להתייעץ עם רופא מוסמך.
להתייעצות עם ד"ר טל לחצו כאן

האם יש דבר כזה יותר מידי פעילות גופנית?

בעוד אנו בשיא תקופת המרוצים, בעיצומם של המרתונים בארץ, אני רוצה לדון בתופעה שהולכת וצוברת תאוצה בשנים האחרונות. מדובר על תופעה של ספורטאים שאינם מסתפקים בהשתתפות במרתון אחד בשנה אלא משתתפים במרוץ אחר מרוץ: טבריה, תל אביב, ירושלים ואולי עוד…

כל מי שמתאמן למרוץ בסדר גודל כזה מכיר את העומסים באימונים, את הנפח האינסופי בשבועות השיא, את המחויבות ואת ההתרגשות ועצימות המאמץ בתחרות עצמה.

בתוך כך נשאלת השאלה האם פעילות גופנית בנפחים כאלו היא בריאה ומומלצת? האם זה יכול לסכן אותנו באופן כלשהו? ואם כן, אז כמה מומלץ לבצע?

נתחיל בלהזכיר את העובדות הבסיסיות : ספורט זה בריא. היתרונות הבריאותיים של הפעילות הגופנית הוכחה באינספור המחקרים שבוצעו בעשרות השנים האחרונות. פעילות גופנית הוכחה כמפחיתה משמעותית את הסיכון לתמותה, למחלות לב, כלי דם, סכרת, לסרטנים שונים ובראשם לסרטן המעי הגס (עד כ- 70%!) ולסרטן השד. הפעילות הגופנית מפחיתה סיכוי לאלצהיימר ופרקינסון ומהווה כלי טיפולי כקו ראשון למקרי דכאון וחרדה.

היתרונות הבריאותיים הנ"ל מופיעים כבר בנפח פעילות בסיסית של כ- 10-15 דקות ליום ובעצימות קלה – בינונית (כדוגמת הליכה). בנוסף, זהו אפקט תלוי מינון – כלומר ככל שעושים יותר, משיגים יתרונות בריאותיים גדולים יותר.

אבל בכל זאת, אנחנו מכירים את הקלישאה שאומרת כי "כל דבר מוגזם הוא לא טוב" (זוהי אמרה די אינטואיטיבית, שרבים מאיתנו מאמינים בה).  אז האם זה נכון? האם באיזשהו מקום מתהפכת המגמה הבריאותית של הפעילות הגופנית?

הרפואה יודעת לענות על השאלה, אך באופן חלקי בלבד לצערי. כדי להתחיל לענות, נביט על המידע שהצטבר עד כה.

קיימים מספר מחקרים בנושא. מחקר אחד שמדגים טוב את הנושא הינו מחקר מיוני 2015 שפורסם בעיתון הנחשב  JAMA ונקרא:

Leisure time physical activity and mortality: a detailed pooled analysis of the dose-response relationship.

המחקר חילק את הנבדקים לקבוצות לפי נפח הפעילות הגופנית שביצעו בשבוע. החל מפעילות בנפח נמוך ועד נפחים גבוהים מאוד. הנפחים במחקר זה ובמחקרים רבים אחרים מבוטאים ביחידות הנקראות מטס (mets). אלו יחידות המבטאות את עצימות הפעילות ביחס למנוחה. 1 מטס הינה הפעילות שלנו במנוחה. לפי זה "גוזרים" את כמות המטס בפעילות. 3-4 מטס לדוגמא מהווים הליכה מהירה, 8 מטס ג'וגינג קל וכו'…

התוצאה שהתקבלה תפתיע חלק מאיתנו. הגרף המוצג במחקר מדגים את הסיכון לתמותה כיחס לכמות הספורט השבועית של הנבדקים.

גם בעין שאינה מקצועית ניתן להבחין במגמה. ככל שהולכים ימינה בגרף – כלומר מבצעים יותר מטס בשבוע- יותר פעילות גופנית, כך הסיכון לתמותה יורד באופן משמעותי. מעניין לראות שהמלצות ארגונים רבים לכמות הפעילות הגופנית המומלצת ממוקמת  בנקודה די התחלתית בגרף. במילים אחרות, ניתן לעשות עוד, והרבה יותר מהמומלץ ולהרוויח יתרון בריאותי נוסף.

יחד עם זאת, בקצה הימני של הגרף ניתן להבחין לפתע בשינוי מגמה. במקום כלשהו הירידה בסיכון מפסיקה ומתחילה עליה בסיכון לתמותה.

מדוע זה קורה? אם הפעילות כה בריאה , איך יתכן שהקלישאה צודקת ("מוגזם" זה לא בריא)?

מחקרים נוספים שנעשו בשנים האחרונות מצליחים להסביר את התופעה.

כידוע הלב שלנו עשוי שריר. ככל שריר בגוף, גם הלב עובר שינויים כתוצאה מהפעילות הגופנית. תארו לעצמכם שאתם מתאמנים בהרמת משקולת עם הזרוע. לאחר תקופה תרגישו כיצד השריר גדל (עובר היפרטרופיה). זהו פיצוי רצוני של הגוף בשל העומס שנוצר בשריר. אותו הדבר מתרחש בשרירי הרגליים לאחר ריצות ממושכות. הלב מבחינה זו מתנהג אותו הדבר. הוא עובר שינוי כתוצאה מהעומס שמופעל עליו. שריר הלב גדל ומתרחשים בו שינויים חשמליים ומבניים נוספים. השינויים בעיקרם בריאים ומיטיבים עם גופנו. הם אלו שמאפשרים את היתרונות הבריאותיים הרבים של הספורט.

יחד עם זאת, המחקרים הדגימו שבפעילות גופנית בנפחים ועצימות גבוהה מאוד השינויים שמופיעים בלב משמשים מה שאני נוהג לכנות "חרב הפיפיות של הפעילות הגופנית" . במקום להגן עלינו עולה הסיכון להפרעות קצב שונות, הפרעות הולכה ואף לטרשת עורקים (תהליך של שקיעת כולסטרול בעורקים והיצרותם). הפרעות הקצב נצפו בשכיחות גבוהה יותר באוכלוסיית הספורטאים וכוללת  פרפור עליות (atrial fibrillation),  האטות קצב מסוכנות (sinus pause) ומקטעי פעימות חדריות מהירות (Ventricular tachycardia). ככל הנראה  אותם שינויים פיזיולוגיים שנחשבים למיטיבים יצרו לבסוף, בעומסים גבוהים במיוחד, נזק מסוים.

עכשיו אני בטוח שאתם שואלים את השאלה המתבקשת… אז כמה זה יותר מידי? האם הכוונה היא שלרוץ 3 מרתונים ויותר בעונה זה מסוכן? איפה מתהפכת המגמה ומתחיל הסיכון?

כאן התשובה היא יותר מורכבת.

האמת היא… שלצערנו אנחנו לא יודעים. עדיין אין מחקרים שיכולים להצביע על מיקום ההתהפכות על הגרף. זה יכול להיות בכל מקום. פרט לכך , מניחים גם שהתגובה היא אינדיבידואלית. אצל כל אחד הנקודה הזו היא במקום אחר. אצל ספורטאי אחד מדובר במספר מרתונים בשנה והשני יוכל להשתתף בשני אנשי ברזל בשנה ללא כל סכנה נוספת.

אז מה עושים בכל זאת? איך נדע?

עד שיהיה לנו מידע יותר טוב על "כמה זה יותר מידי" עלינו לבוא להיבדק.

לשמחתנו, חוק הספורט בישראל מאלץ כל ספורטאי תחרותי או המתאמן בקבוצה להגיע לבדיקה בתחנת ספורט כל שנה לקבלת אישור רפואי. הספורטאי עובר כל שנה בדיקות כקבוע בחוק ולבסוף, אם הכל תקין, מקבל אישור שנתי להתחרות בעונה הקרובה. כך ניתן לעלות על בעיות לבביות רבות, לצד בעיות אחרות,  שיכולות להיווצר בשל העומס הרב של האימונים.

ספורטאים רבים מבצעים פעילות בנפח גדול ועצימות גבוהה, אך מכיוון שאינם נמצאים במסגרת תחרותית הם לא נבדקים. לדעתי האישית, וזהו אכן נושא שנוי במחלוקת בספרות הרפואית, מומלץ גם לספורטאים אלו להיבדק על אף שאין לכך הכרח בחוק.

לסיום הרשו לי לחזור ולהדגיש.

ספורטאים יקרים, פעילות גופנית הינה עדיין הדבר הבריא ביותר שאתם יכולים לעשות למען עצמכם או לעודד את משפחותיכם וקרוביכם לעסוק בו. המאמר דן במקרי "קצה" של פעילות בנפחים או עצימויות גדולות במיוחד. ברוב רובם של המקרים היתרונות הבריאותיים של הספורט כה גדולים שאסור לנו לפרש את הדברים שנאמרו במאמר זה כסיבה להפסקה או הפחתת הפעילות. יחד עם זאת, אם אתם מבלים שעות רבות בפעילות גופנית, בייחוד ספורט סיבולת כגון ריצות ארוכות, אופני כביש או שטח, שחיה וכדומה, כדאי לשקול גם לבוא להיבדק…

המשיכו להתאמן ושמרו על הבריאות.

בהצלחה!

דר' טל ליבנה

מומחה ברפואת משפחה ורופא ספורט

מרפאת אקסטרה

המאמר מבוסס בחלקו על הרצאה של פרופ'  סנג'אי שרמה, קרדיולוג ספורט באוניברסיטת סנט ג'ורג' בלונדון,  כפי שניתנה בכנס קרדיולוגית ספורט אחרון – IDSS 2017.

תגיות: